אימא מונטסורי טובה דיה: החודשים הראשונים לחיים / שני זילברשטיין



 

תמיד הרגשתי שמונטסורי זה יותר מחינוך, זו דרך לראות את עצמי, את חיי ואת העולם. דרך לקרוא את החיים, דרך לעצב את הבית, דרך לדבר עם האחר.

עכשיו אני מבינה את זה עוד יותר טוב.

עכשיו אני אמא.

אני זוכרת שיחה שניהלתי עם ידיד בשנות ה20 לחיי. בשיחה דיברנו על זה שהעירייה צריכה לעשות תעודה להורים, שרק מי שיש לו תעודה יכול להביא ילדים- הרי זו חתיכת אחריות להיות הורה!

היום אני מבינה שקצת צדקנו, אכן חשוב להתכונן להורות, אבל לכל ילד יש את הדרך האישית שלו, וכך גם לכל הורה.

ילדים נולדים איך שהם והם ידאגו להעביר לנו את המידע על צרכיהם, אבל איך נבין מה הם מבקשים? איך נדע איך להתאים את ההורות שלנו לצרכי הילד?

״עקוב אחרי הילד״, מזכירה לנו מריה. ללמוד להכיר את הילד בעזרת תצפית ואז להתאים את עצמנו ואת הסביבה. פשוט.

דר. גורדון ניופילד, פסיכולוג התפתחותי שואל בספרו Hold on to your kids: למה הורות בימינו נחשבת לדבר כל כך קשה למרות שיש לנו יותר ספרים, יותר מידע, פחות ילדים, יותר שירותים?

חוסר חיבור הוא קורה לתופעה. ילד ״קשה״, לטענתו, אינו ילד קשה, הוא ילד שצריך משהו שההורה לא מבין, לא מסוגל או לא יודע לתת. הורות קשה, אם כך, זו הורות בה נדרשת עבודה על הקשר בין ההורה לילד, הקשבה והבנה. רק שחלק מאיתנו מגיע להורות עמוס בפחדים ובלבול, והם לא מאפשרים לנו להיות.

להפוך להיות הורים זה להביא לעולם יילוד, ישות חדשה, עם פוטנציאל רחב, עם אישיות שלמה, עם אהבות ורצונות. הישות מגיעה לחיים שלנו ומשנה את הכל: את חיינו הפרטיים, חיי העבודה, חיי הזוגיות. שינויים שאינם פשוטים. דר׳ ניופילד טוען שעצם העובדה שההורות קשה היא בעצמה שיקוף למשהו שהשתבש. לטענתו, הורות לא אמורה להיות קשה.

איני מתכוונת להגיד שאסור לדבר על קושי, אני מתכוונת לדבר על הורות שבאה ממקום אחר.

אני מתכוונת להזמין אותנו להתבונן מנקודת מבטו של הילד כדי ליצור הורות פשוטה וילדות מאושרת.

״הסוד נמצא בחיבור״, אומר דר׳ ניופילד, כמו גם מריה אמרה. סוד ההצלחה, סוד ההורות הפשוטה, נמצא ביכולת שלנו לראות את הילד, להרגיש אותו, לכוון אותו בדרכו האישית שלו, לתת לו את כל אהבתנו ונוכחותנו בדרך לה הוא זקוק.

 חנוך את הילד על פי דרכו. היהדות ידעה זאת קודם.


הקונפליקט

איך להיות נוכח בדרך של ילד שאיננו מכירים? איך להיום בשבילו כשאנחנו עוברים את המהפך העצמתי ביותר עד כה? איך להכיל תינוק בוכה כשאנחנו זקוקים להכלה בעצמנו?

עם הורות מגיע קונפליקט קולות. הקול הפנימי לעומת המיליון קולות חיצוניים שבטוחים שהם יודעים. הרבה מאתנו, האימהות והאבות הטריים, עוד זקוקים לפיתוח הקשבה לקול הפנימי. הקול הזה שבלי לדעת, יודע.

לטענתו של דר׳ קרלוס גונזלס, רופא ילדים שמתמחה בהורות טבעית, הרבה פעמים השיח של רופאים, פסיכולוגים ומחנכים (ואני מוסיפה הורים) משמיע קול מאשים כלפי ילדים, עוד סיבה להורות קשה. ״כמובן שלא תיתן לי לשבת״ שומעים אימהות אומרות בקפה בזמן שהן מתנדנדות עם התינוק עליהם. ״איזו ילדה טובה את שנתת לנו לדבר בלי להפריע״

מי לא חוטא האמירות כאלה?

״הילדים אינם נגדנו״, טוען דר׳ גונזלס בספרו נשק אותי הרבה. בואו נפסיק להשמיע לעצמנו קול מאשים שנותן תחושה שהילד עושה דווקא. חלק מהסיבה למה קשה לנו בהורות זו נקודת ההנחה שקשה, שצריך לריב, שרק אחד משני הצדדים ינצח.

״אתה זקוק לתנועה? אני אקום ואנדנד אותך. אני פשוט אוכל בעמידה״ או ״איזה כיף לך הצלחת לישון בזמן שאני דיברתי עם החברות!״

אותם מצבים, נקודת מבט אחרת.

אתמול סבתא שלי פגשה את ביתי, השיחה הייתה כזאת:

״היא לוקחת מוצץ?״, היא שאלה

״אנחנו עובדות על זה״, הגבתי

״יש רק דרך אחת לצאת מזה, או שהיא תנצח או שאת תנצחי״.

שתקתי.

מתי קשר נהיה ריב? תהיתי. ממתי יש מפסידים ומנצחים ביחסים של אהבה?

ההיפך.

 

הקשבה עצמית

 ״איפה המילה הזאת פוגשת אתכן?״ שאלה המדריכה לליווי התפתחותי.

״להקשיב לעצמי״ אמרתי כשהגיע תורי ״לקול הפנימי, לאינסטינקט״.

אם יש משהו שהתחזק אצלי בעקבות הלימודים של לידה עד 3 של AMI זה שאסור לשכוח להתבונן בהם, בתינוקות המתוקים שזה עתה הגיעו לעולם, שצריכים אותנו בשביל כמעט הכל, אפילו להחזיק להם את הראש או לשנות תנוחה, להיות איתם ובשבילם בכל רגע נתון. כמה אחריות, כמה כבוד!

בתוך כל הצרכים האלה אנחנו מתבלבלות ושוכחות שאין אף אחד שבאמת יודע מה תינוק צריך. היחידה שיכולה ללמוד את התינוק זה מי שאיתו וזה קורה דרך האינסטינקט.

אומרים לנו שהוא קיים, אבל הלידה/אמהות זה מצב כל כך חדש שהוא מפתיע, הגוף עבר טראומה מרגשת שהדליקה קול חייתי חדש ואנחנו נאלצות ללמוד לזהות אותו: עכשיו הגוף מוביל.

אם נשתיק את הקול של הפחד ושל השיפוט, אם נצליח להקשיב לעצמנו, נגלה שבתוכנו קיימת החכמה.

 

 היקשרות

 מגוף אחד נהינו שניים והתקופה הסימביוטית מתחילה.

ה- 40-60 יום לאחר הלידה נחשבים לתקופה קריטית ביחסים אם-תינוק. בתרבויות עתיקות הכירו את רגישות התקופה וידעו לדאוג שהאמא והתינוק יקבלו את כל מה שהם צריכים כדי שיוכלו לעסוק אך ורק בביסוס הקשר ביניהם.

מגע, ריח, טעם, חום, התינוק לומד את האמא, האמא לומדת את התינוק וביחד לומדים את האני החדש שהם.

בעזרת ההקשבה, הנוכחות, הקרבה והאהבה אנחנו נותנות לילדינו בסיס בטוח לחקור את העולם. בולבי כינה לתהליך הזה תהליך ההיקשרות. כל תינוק בונה היקשרות, השאלה היא לא אם יש או אין, השאלה היא עד כמה היא בטוחה.

היקשרות בטוחה תקנה לילד בטחון לחקור את הסביבה, הוא יירגע בקלות בנוכחות האם ותיצור יחסים בטוחים עם הסביבה. זאת ועוד, יש מחקרים שמראים שסוג ההיקשרות שיש לילד עם האמא בשנים הראשונות לחייו תיצור עבור הילד את אותו סוג קשרים בהמשך חייו.[1]

כדי ליצור היקשרות בטוחה אנחנו צריכים את הדבר הכי פשוט בעולם: הוויה.

פשוט אך לא קל. ביינג לעומת דואינג.

להיות נוכחות, להקשיב לבקשות, להרגיע בכבוד, לתקשר, ללמוד לתת את מה שהתינוק מבקש, לקבל את הרגעים המאתגרים, להיות גיבורים כשצריך, לקבל את עצמנו ואת הטעויות שלנו באהבה וברוך כדי להצמיח את הקשר.

ויניקוט קרה לזה אמא טובה דיה, אני רק הוספתי את מונטסורי כקו מנחה.

אנחנו לא חייבות להיות מושלמות, אנחנו רק נדרשות להיות נוכחות בשבילם ומוכנות ללמוד יחד איתם.

סה טו.

פשוט?

 

צורך התינוק הוא צורך האמא

 לפני הלידה כולם רצו לתת לנו עצות, אחת נכנסה עמוק במיוחד: ״הלילה השני הוא לילה מאוד קשה.״- הוא אמר לנו- ״אל תהיו גיבורים, תשאירו את התינוק בתינוקייה ותישנו לילה שלם״ (אימוג׳י כועס)

לקח לי שבועות לבנות בראש שלי תשובה לאמירה הכל כך לא נכונה הזאת, אבל הגעתי: ״בטח שנהיה גיבורים! תפקידנו להיות גיבורים בשביל היצור הקטן הזה שזה עתה הגיע לעולם, כי אנחנו החלטנו להביאו. תינוק בן יום זקוק למגע של האם, לריח, לדפיקות לב וזה מה שהוא צריך לקבל. נקודה.״ [2]

זאת ועוד, האמא זקוקה בדיוק לאותם הדברים. היא עוברת משבר, פרידה, עייפות, כאב, אבל, שינוי. הקירבה לתינוק מפרישה אוקסיטוצין, הורמון האהבה, שנותן כוח, אושר, אהבה, התקבצות הרחם וקולוסטרום! (הינה, סידרו גם את ההנקה)

להרחיק ביניהם יעשה את זה יותר קל? לא!

לעבור את זה יחד, זה הפתרון.

 

עודף מידע לעומת הקול הפנימי

״כמה הוא שוקל?״

״באיזה אחוזון הוא נמצא?״

״כמה חיתולים אתם מחליפים לו ביום?״

״כמה הוא אוכל?״

ועוד אלפי שאלות של ראש, שאלות של שליטה, מחסומים של האינסטינקט בהן מפציצים אותנו בימים, שבועות וחודשים ראשונים להורות. לכולם יש מה להגיד: בבית החולים, ברחוב, בארוחות משפחתיות, באינטרנט, בטלוויזיה ובפרסומת. חברות תרופות ומוצרים לתינוקות מפציצות אותנו ב״פתרונות לבעיות״ שיש לתינוק.

עוד ועוד מחסומים לאינסטינקט.

רגע!

תוך כדי ההריון נתקלנו במוצר חדש בשוק (ומזעזע) שאמור לפתור את ״בעיית העייפות״ של ההורה בזה שהעריסה מזהה את בכי התינוק ומשמיעה white noise באופן אוטומטי כדי להרגיע, יש לה גם את היכולת לנדנד את התינוק ולהתאים את עצמת הנדנוד לפי בכי התינוק. כמובן שכדי שהתינוק לא יעוף לשום מקום תוך כדי הנדנוד חייבים לקשור אותו צמוד, צמוד עם רצועות והוא יהיה רק על הגב כי חס ושלום שהתינוק לא יזוז!

כמה פחד יש סביב תינוקות. כל כך הרבה פחד שלא נותנים להם לחיות.

המוצר הזה קטסטרופה פסיכולוגית ורגשית. בעת ביסוס היחסים אנחנו מכניסים טכנולוגיה שתיקח עליהם אחריות?

איפה הקשר עם האם? איפה המגע האימהי? הקול המרגיעה? החום האנושי? דפיקות הלב? הבסיס הבטוח?

איפה נוצר האמון? החיבור? הקשר?

איפה הילד?

אין. כלום.

התבלבלנו.

שמנו את מה שאנחנו חושבים שזה הצורך של ההורה במרכז ושכחנו שאנחנו בצד של הילד, לא נגדו.

ללמוד על ההתפתחות הטבעית של תינוק, לקרוא מחקרים על מגע, לחקור על התפתחות המוח, הגוף והחושים ולהכין מראש אווירה פיזית ורגשית עזר לי (ועוזר לי) מאוד למצוא את הקול הפנימי ולא להתפתות לספרים שנותנים טכניקות ונוסחאות שאינן שלי.

״יש לי את התחושה שלהורים טריים היה הרבה יותר קל אילו לא היו קוראים ספרים על גידול נכון של ילדים״ אומר דר׳ קרלוס גונזלס, אני איתו. ליצור סביבה מובנית, אמרה לנו דר׳ מונטסורי, סביבה בטוחה ועקבית פיזית ורגשית תקנה לתינוק סדר רגשי ותחשה של בטחון שיעזרו לו, לאמא ולמשפחה להתחבר לחוויה ולרקוד בחופשיות עד יצירת קצב ודרך משותפת.

מידע ולא פתרונות, זה מה שאני מציעה.

ידע שייתן לנו כלים לקבל החלטות באופן בטוח ורגוע, שיעניק לנו שקט ליצירת שיח פנימי והקשבה לתינוק ולעצמנו.

לתת לאינסטינקט האימהי להוביל ובעיקר לזכור להיות אימא מונטסורי טובה דיה.

בירחון הבא נכיר את הפן הפרקטי של הכנת סביבה מותאמת לשלב ההתפתחותי הזה.